החלטה
התובעת היא הבעלים של נכס ברח' שינקין 30 בתל אביב הידוע כחלקה 1 בגוש 7430 כפי נסח הרישום, נספח א' לכתב התביעה שהוגש ב"סדר דין מקוצר".
ביום 6.8.08 שכרו הנתבעות מאת התובעת חלק מהנכס, למטרות ניהול בית קפה, כפי הסכם השכירות, נספח ב' לכתב התביעה, הוא גם נספח י' לתצהירה של הנתבעת מס' 3 הגב' עפרה ג'יניאו [ להלן: "עפרה" ] שהיא גם אימה של הנתבעת מס' 2 הגב' ענבל ג'יניאו [ להלן: "ענבל" , "ההסכם" ו "המושכר" בהתאמה ].
דמי השכירות בגין המושכר נקבעו בסעיף 6.א. להסכם לסכום של -.46,000 ₪ ומע"מ לחודש.
בתאריך 22.1.09 כחמישה חודשים לאחר כריתת ההסכם, שלחו הנתבעות מכתב לתובעת, חתום בידי עורכי דינם המלומדים של הנתבעות, בו הודיעו הנתבעות לתובעת, חד וחלק, כי "...הזמנים קשים" [ ושאלה היא מתי לא היו הזמנים קשים ? ], העסק של הנתבעות במושכר אינו נושא את עצמו ועל כן לא תכבדנה הנתבעות את השיקים שנמסרו על ידיהן לתובעת והן מוכנות [ כך שם ! ] לפנות את המושכר, וזאת אך לחילופין, אם לא תסכים המשכירה – התובעת להפחית את דמי השכירות כדי מחצית [ להלן: "מכתב הזמנים הקשים" ; נספח ג' לכתב התביעה והוא גם נספח יא' לתצהירה של עפרה ].
כך ולא פחות מלמד בא כוחם המלומד של הנתבעות, ד"ר ויינרוט את התובעת הלכות חדשות בדיני החוזים לפיהן יכול צד להכתיב תנאים חדשים לצד שכנגד, לרבות באשר לתמורה החוזית ובלבד שיתברר כי "הזמנים קשים".
לעניין האמור במכתב הזמנים הקשים עמדו אכן הנתבעות בדיבורן והשיקים לא שולמו.
לאחר הגשת התביעה, בגין אי תשלום שני חודשי שכירות לחודשים פברואר מרץ 2009 [ נספחים ה' ו י' לכתב התביעה ], שולם חלק מדמי השכירות, כפי הבנתן של הנתבעות, ועל כן הופחת סכום התביעה בהתאם [ ראה החלטה מיום 7.7.09 בתיק בשא 219928/09 ].
להגנתן טענו הנתבעות שתי טענות שאין בהן כל ממש.
האחת, כי ליחסים בין הצדדים קדם היה פרק ראשון שלפני כריתת ההסכם [ דבר שכשלעצמו נכון ] שמצא ביטויו בהסכם נספח ז' לתצהיר עפרה [ להלן: "ההסכם הראשון" ], אלא שלמרות שתמה תקופת השכירות על פי ההסכם הראשון , הובטח להן על ידי ב"כ התובעת בעת חתימת ההסכם הראשון, כי הוא ימשך תקופה נוספת של חמש שנים, לאור ההשקעות הרבות שהשקיעו הנתבעות ברכישתו של הזיכיון להפעלת בית הקפה במסגרת רשת בתי הקפה "ארומה" במושכר בסכומים של מאות אלפי דולרים [ סעיפים 11 עד 15 לתצהיר עפרה ].
משתמה תקופת השכירות על פי ההסכם הראשון, נאלצו הנתבעות ב"כפיה כלכלית" לחתום על ההסכם במחירי שכירות גבוהים בהרבה, שכן התובעת לא עמדה בדיבורה מחד, והן לא יכלו להרשות לעצמן לאבד את כל השקעותיהן במושכר וברכישת הזיכיון [ סעיפים 23 עד 33 לתצהיר עפרה ].
יתר על כן, לא רק כפיה כלכלית חוו הנתבעות לגישתן; ענבל הייתה "במצוקה משפחתית" עקב טיפול מתקדם באימוץ תינוק מרוסיה [ שם, בסעיף 33 לתצהיר עפרה; ואני סברתי לתומי שאימוצו של תינוק כזה, מה גם שהטיפול בו הוא בשלב מתקדם וככל הנראה לא היה כרוך, לא נטען כך, בקשיים מיוחדים, מביא דווקא לתקווה ושמחה ולא למצוקה ]; לא הוסבר האם עפרה, שהיא אמנם אימה של ענבל כאמור, היית מצויה גם היא במצוקה המשפחתית; לא נטען גם דבר באשר לידיעת התובעת או בא כוחה הכופה על מצוקתן המשפחתית של ענבל ו/או עפרה.
אין טענות הנתבעות אלא "הגנת בדים" במלוא מובנו של הביטוי, ודינה להדחות כבר בשלב זה של הדברים [ ע"א 102/83 ל.ג.ל. כרמיאל בע"מ נ. בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י מא1 עמ' 253 בעמ' 257; ע"א 1266/91 יעקב קרן נ. בנק איגוד לישראל בע"מ ואח', פד"י מו4 עמ' 193; בג"צ 3349/05 אנדרי מזדיקוב נ. בנק לאומי לישראל בע"מ ואח', "פדאור" (לא פורסם) 05 (13) 783; ע"א 9885/06 שלטי הגליל מ.ס (1996) בע"מ נ. בנק לאומי לישראל בע"מ- סעיף כרמיאל, פורסם באתר "נבו" ].
בחקירתה הנגדית של עפרה הובהרו, בין היתר, הדברים הבאים:
עפרה יוצגה במהלך המו"מ לכריתת ההסכם על ידי עורכי דין מטעמה וזאת לאחר שאלה היו מודעים לטענות הנתבעות לכך שהובטח להם על ידי ב"כ התובעת, בעת כריתת ההסכם הראשון, שהוא יוארך בחמש שנים מעבר לכתוב בו [ ראה מכתב באי כח הנתבעות, נספח ח' לתצהיר עפרה].
בידי עפרה הייתה "חוות דעת" שמאית באשר לכך שדמי השכירות הריאלים במושכר אינם כפי שנדרש על ידי התובעת [ במ/1 ] אך הנתבעות בכ"ז חתמו מתוך ידיעה זו על ההסכם.
ענייני הכפייה הכלכלית והמצוקה המשפחתית לא הועלו על ידי הנתבעות תקופת חמשה חודשים לאחר כריתת ההסכם והיה זה המצב הכלכלי שהביא את הנתבעות להפסיק את התשלומים לתובעת.
ומעבר לכך, במכתב הזמנים הקשים מציין ב"כ הנתבעות כי הן מוכנות לפנות את המושכר ועולה השאלה, כיצד מתיישבת נכונות זו, הכרוכה בהפסדים של מאות אלפי דולרים ששולמו על ידי הנתבעות כהשקעה במושכר ו/או בזיכיון שניתן להן, אם טענתן שההסכם נחתם מתוך מצב של כפייה או מצוקה כלכלית הכרוכים באי רצונן להפסיד את אותן השקעות ?
מסיבות אלה, דין הבקשה להדחות.
הנתבעות תשאנה בתשלום הוצאות התובעת בבקשה זו, לרבות שכ"ט עו"ד, בסכום כולל של -.3,500 ₪ ומע"מ בצרוף ריבית והצמדה כדין.